הסיפור מתרחש בערך בשנת 1969, השנה בה הנחיתו האמריקאים אנשים על הירח. ארתור סאמלר מתגורר בניו-יורק, הוא אינטלקטואל יהודי בן למעלה מ-70, ניצול שואה, איש-מופת (לפחות בעיניי) שנוטה להרהר רבות ועמוקות בערכו ובטעמו של המאמץ לכבוש את הגלקסיה, וליתר דיוק באמונה שהגיעה העת להעביר את המין האנושי ל"אמריקה" חדשה, בתולית. הוא קצת בעד אבל בסך-הכל נגד, הוא מבין לליבה של התשוקה הזאת אבל מתקשה לכבד אותה, הוא לא מתגעגע לאיזשהו עולם מוצלח שכאילו היה פעם ובהחלט מוצא הצדקה לתחושה שכדור הארץ הוא כבר אדמה חרוכה; אבל בסך-הכל כל האקשן שתכליתו הנתקות הוא בעיניו בריחה, שיגעון... לא חייבים לעשות את כל מה שאפשר לעשות...
מי שקרא בסול בלו (חתן פרס נובל לספרות 1976) יכול בקלות לעשות הקבלה בין לבטיו של גיבורו סאמלר בנושא יישוב הירח לבין כל דיון אפשרי בכתיבתו: בלו הוא אולי אחרון הקלאסיקנים, בעיניי אחד הגדולים שבהם, אי פעם. המבקר האמריקאי ג'יימס ווד כותב ש"בלו דחה את ההוצאה להורג של הריאליזם למשך דור שלם, הדור שלאחר מלחמת העולם השניה; הוא הרחיק את צווארו של הריאליזם מחרבו החדה של הפוסט-מודרניזם, והוא עשה זאת באמצעות הפחת רוח חיים בריאליזם המסורתי מתוך שימוש בטכניקות מודרניסטיות"... האם אלו דיבורים על סופר? על צייר? על מלחין?.. גם וגם וגם... בכתיבתו של בלו יש הכל, גם הרבה טעמים, ותשומת-לב מיוחדת לריחות - ב"מערכת קולנוע ביתי" שקניתם לאחרונה אתם מקבלים פחות. למרות הקירבה המסוימת-המשוערת בין השקפותיו של בלו-עצמו לבין השקפותיו של גיבורו הראשי (זה או אחר) יש תמיד להקפיד על הבחנה ביניהם - גם כשמדובר באינטלקטואל כמו סאמלר (או בפרופסור לפילוסופיה, למי שקרא את "הרצוג") נקודת התצפית של האמנות שלו היא תמיד יותר גבוהה.
בציטוט הראשון שאביא כאן, החומר שממנו הציפור בונה את קינה (כפי שהגדיר את עיקרון האמנות בן גילו ס.יזהר, יבדל"א) הוא מוזיקה:
"עולמות חדשים- אתחלתות חדשות- אין זה ענין פשוט כל-כך (הירהר סאמלר בינו לבין עצמו, בחפשו משהו שיסיח דעתו). מה עשה רב החובל נמו ב'עשרים אלף רגל מתחת למים'? הוא ישב בצוללת נאוטילוס, וניגן על קרקעית האוקיאנוס את באך והנדל בעוגב. חומר טוב, אך ישן. ומה בדבר 'נוסע הזמן' של ואלס, כשמצא את עצמו אלפי שנים בעתיד? הוא התאהב בפשטות בנערה אלוי היפהפיה. לקחת עימך, בין למעמקים ובין לחלל ולזמן, משהו יקר, ולשמור עליו - זה כמדומה היה הדחף שלהם. ז'ול וורן צדק בהחלט, שהביא את הנדל ולא את ואגנר אל קרקעית הים, אף כי בימי וורן היה ואגנר האוואנגארד בקרב הסימבוליסטים, שמיזגו מילה וצליל יחד. לפי ניטשה, הגרמנים, שהיו מדוכאים ללא-נשוא על-ידי העובדה שהם גרמנים, השתמשו בואגנר כבחשיש. לגבי מר סאמלר היה ואגנר מוזיקת-רקע לפוגרום. ומה צריך אדם להביא לירח, מוזיקה אלקטרונית? מר סאמלר היה מתנגד לכך. תהיה בכך השפלת-האמנות בפני המדע."
סוגיית כיבוש החלל היא רק אחת מהסוגיות שבהן נוטה סאמלר להרהר, היא מטאפורה המדגישה את הרובד ההגותי-מטאפיזי של הרומן. במהלך הקריאה שמו של הרומן - "כוכב הלכת של מר סאמלר" - לא יכול שלא להזכיר לנו הישראלים את המטאפורה "פלנטה אחרת", אותה הגה ק.צטניק במשפט אייכמן; וסול בלו היהודי, למותר לציין, מתמצא בהסטוריה הישראלית ובכלל, הוא מכיר אותנו יותר מאשר רוב-רובנו מעיזים להכיר את עצמנו (כנ"ל פיליפ רות'). יש קטע בספר שבו מספר סאמלר על חוויותיו כעיתונאי-חוץ במלחמת 67 - מה שנחרת בזכרונו זה כמעט אך ורק הגופות החרוכות שהיו מוטלות בהמוניהן במדבר סיני, שהזכירו לו... אוקיי, הבנתם... לא... הקטע הזה מריח אך ורק מגופות, שום פוליטיקה.
אבל החוויה המרכזית של הקורא נסובה סביב היחסים המאוד אמפטיים, אף שקשה לומר אוהבים, בין סאמלר לבין הדור הצעיר של משפחתו ושל הפריפריה שלה: לא פחות מאשר ביחסיו של סאמלר עם בתו עוסק בלו ביחסיו של סאמלר עם אחייניו, ועם אחייניותיו... יש הבדל... נצרים מדרגות קירבה שונות שהם מצד אחד אמריקאים ברוב רמ"חיהם ושסיהם, בהולים-לזהב וכל זה, אך מצד שני שורש היהודי ושורש הנודד שלהם מניעים אותם לחיפושי-אמת הרבה מעבר למה שמחייבים אותם האתוס והמנטאליות האמריקאיים; וכך הם מוצאים את עצמם מגלים מידה לא מבוטלת של נכונות לדעת את היוסף הזה, והתמיכה הכלכלית והסיעודית שהוא מקבל מהם (למשל הוא מתגורר אצל אחת מאחייניותיו) נתפשת אצלם לא כחמלה, אף לא כ"והדרת פני זקן", אלא כמעשר שמעלים למנהיג רוחני.
אבל גם לצעירים שכאלה יש את העד-כאן שלהם: למשל ישנה סצינה שבה סאמלר מרשה לעצמו למתוח ביקורת על אחייניתו אנג'לה לגבי חיי המין שלה, ומתפתח ביניהם הדיאלוג הבא:
" 'דוד סאמלר!' היא היתה מלאת זעם.
'אה, את כועסת. כמובן... '
'אתה העלבת אותי. די השתדלת. ובכן הצלחת - הצלחת להעליב אותי, דוד סאמלר.'
'לא זו היתה המטרה. אני מאמין רק שיש דברים שכל אחד יודע, וחייב לדעת'.
'בשם אלוהים, עזוב את זה.'
'אני לא אעסוק עוד בעניינים אחרים.'
'אתה חי חיים מיוחדים בחדר המדכא ההוא (אצל אחיינית אחרת). זה מקסים, אך איזה קשר יש לזה עם משהו! אינני סבורה שאתה מבין את ענייניהם של הבריות. למה אתה מתכוון ב'מישגל-פה', מה א ת ה יודע על זה?'
ובכן, זה לא פעל (אמר לעצמו). מה שהטיחה נגדו היה מה שהאיש הצעיר בקולומביה צעק אליו. הוא לא שייך לעניין. זקן גבה-קומה, יבש, בלתי נעים, מותח ביקורת, מעמיד פני חשיבות. מיהו לעזאזל? - - - אולי הוא לא היה צריך להרגיז את אנג'לה בצורה כה מכאיבה אבל עכשיו הוא עצמו היה רועד".
סול בלו הוא כאמור אמן גדול מכדי שאפשר יהיה לתמצת במאמר את ה"מה הוא רצה להגיד" בספרו, גם לא בדרך של ציטוט עמוד מסוים, אף לא העמוד האחרון. כל פיסקה אצלו טעונה ומרובדת כבמיטב השירה, וכאמור כל משפט הגיגני אינו יותר מאשר יציאה מפיה או מליבה? של דמות ספציפית זו או אחרת, בסיטואציה ספציפית. ולכן אין בצי?%9
